אני אישה סנטימנטלית ומאד מילולית. חיבור של שתי התכונות האלה גורם לי, מגיל צעיר מאד, בעל כורחי, לזכור כל מילה ואות בשירים של אלתרמן, להתרגש ממתי כספי ולדמוע בשירים של חווה אלברשטיין. שירים ישראלים מגלמים בתוכם את אהבתי התמימה, החפה מכל שיפוט או גנאי, למדינה שבדמיוני.
“כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים”
מדינת ילדותי, עם “עץ הצאלון על דשא הגנון” ו”שם הרי גולן, הושט היד וגע בם”, היתה המדינה שסבא שלי ‘טרובדור’ חגי המשק, היה ממקימיה, ואבא שלי, הסולן בצוות השירה, היה שר לה סרנדות. הקיבוץ היה המדינה, ושירי ארץ ישראל היו הפסקול הקבוע שלה, שליווה כל חג, שבת ואירוע.
“ירדה השבת אל בקעת גינוסר וניחוח עדין בשוליה”, המילים הנקיות והלחן התמים, צרובים בזיכרון הנפש שלי, שמחפשת בהם, פעם אחר פעם, נחמה.
והם יודעים לנחם אותי השירים. הם יודעים לקחת אותי ברוך הצידה מנהמת היום יום, ללטף את ראשי בעדינות, להשיב אלי במחי תו ריחות של פריחה, מטעי תפוחים ושמי שקיעה וורודים של עמק החולה.
אני שלהם והם שלי לעולמים. הם הבית, הם המשפחה, הם המדינה האהובה שבליבי, והתקווה לטוב ונחמה שלא תכבה לעולם.
“אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט…”
פלייליסט של אהבה:
